רציתי לדבר השבוע על נושא שכולנו אוהבים – מתנות.

מי לא אוהב מתנה? מי לא מחכה שיקנו לו? שיפתיעו אותו? תמיד כשאני נכנסת הביתה הילדים עטים עלי: "אמא מה קנית לי?" "מה הבאת היום?".

"שונא מתנות יחיה…". כך כתוב במשלי. אבל האם מי שאוהב אותן ימות?

הנה כמה מילים נרדפות למילה מתנה במילון… האם עד כדי כך מתביישים בה ומעדיפים לתת לה שלל כינויים, או שלהיפך. גאים בה עד כדי כך שבכל פעם היא מסתתרת תחת ביטוי או מילה אחרת?

לכל המונחים: שי, תשורה, מנחה, דורון, אשכר, מתת, יש משמעות זהה, והיא הענקה של כסף, טובין וכדומה, ללא קבלת תמורה. זו הכוונה בנתינת מתנה. נתינה בחינם.

בפרשה השבוע – פרשת וישלח, אנו מוצאים את יעקב בדרכו לארץ כנען. יעקב מנסה ליישר את ההדורים עם אחיו – עשיו. ושולח שלוחים לפייס אותו. אך הם שבים ומעדכנים אותו שפני אחיו למלחמה.

הוא מחליט להתגונן בשלוש דרכי פעולה אלטרנטיביות. שלוש דרכים עיקריות להתמודדות עקרונית בכל תחום בחיים:

דורון, תפילה, ומלחמה

ראשית הוא מחלק את העם לשני מחנות. אם יותקף, חלילה, מחנה אחד, ינצל המחנה השני.

שנית הוא נושא תפילה לבורא עולם שיציל אותו מכוונותיו של עשיו הרשע.

לבסוף הוא מכין מנחה הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה לאחיו.

יעקב מנסה לרצות את עשיו. הוא דואג למתנה מושקעת. יעקב מקפיד שעשיו ישים לב למתנתו. שיראה בה דבר ערך. הוא יוצר מרווחים בין עדר לעדר, כדי להרשים במנחתו .

סוף-סוף מתרחש המפגש הגורלי ולאחר שנים של פרידה, האחים – יעקב ועשיו – נפגשים. למראה המשפחה הגדולה מתעוררים רחמיו של עשיו והוא מנשק את יעקב. אבל מסרב לקחת את המנחה.

יעקב מפציר בו וכעת מתחיל ויכוח פולני קל בין יעקב ועשו לגבי המתנות שיעקב שלח לעשיו.

עשיו מסרב לקבל את המתנות וטוען שיש לו הרבה וכדאי שיעקב ישמור זאת לעצמו. יעקב אומר שיש לי מספיק ולוחץ על אחיו לקחת את המתנות. בסופו של דבר עשיו מתרצה ומסכים.

שונא מתנות יחיה – ההטבה האמיתית, ההטבה הזאת שמחייה אותי, היא לעולם לא מתנת-חינם, היא באה בעמל וביגיעה, וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ונותנת לי את היכולת לשאת ולהעבירה הלאה.

בשנת תשל"ד כאשר הכריז הרבי מליובאוויטש לראשונה על מבצע נרות שבת קודש, שמטרתו לגרום לכך שכל אישה ובת תדליק נרות שבת, גם אם היא עדיין אינה שומרת מצוות. משום ש"מצווה גוררת מצווה", ו"שכר מצווה – מצווה", עלתה הצעה לחלק לכל אישה ובת פמוט עם נר כדי שהפמוט יישאר בביתה והיא תזכור להדליק נרות מידי ערב שבת.

הרבי הורה אז בתוקף לא לעשות זאת. לא לחלק פמוטים בחינם. הוא אמר שיש לגבות עבורו תשלום קטן כלשהו…

וכל זאת למה? כיוון שכשאדם מקבל מתנת חינם הוא לא מרגיש מחויבות להשתמש בה. כאשר הוא מוציא מכיסו ולו פרוטה, הוא חש שהוא "קנה" את המתנה, ובמילא הוא מתייחס אליה אחרת. יש לה ערך בעיניו.

"במתים חופשי" אומר דוד המלך בתהילים. כאשר אתה מת, אתה חופשי מדאגות ופטור ממצוות. כאשר יש לך חיים אתה לא חופשי. אתה צריך להתאמץ עבורם.

למעשה, יש כאן עיקרון יסודי בעבודת ה'. העבודה הרוחנית של יהודי אסור לה שתהיה בבחינת 'חינם', אלא היא צריכה להיות "בכסף מלא". אברהם אבינו התעקש "בכסף מלא יתננה לי". לא רוצה בחינם. רוצה לשלם!

בזוהר הקדוש כתוב שרק אצל הסיטרא-אחרא יש דברים בחינם – "אשר נאכל במצרים חינם". ואילו בצד הקדושה נדרשים עמל ויגיעה, ורק אז זוכים להשראת האור האלוקי.

תפקידו של יהודי הוא 'לקנות' את ענייני העולם ולהעבירם לבעלות הבלעדית של הקדושה. זה מה שמלמדים אותנו אברהם אבינו ודוד המלך שקנה את גורן היבוסי, שקניין זה נעשה דווקא על-ידי תשלום 'כסף מלא' – מתוך עבודה ויגיעה – ולא בחינם.

אל לאדם לומר בליבו: כישרונותיי טובים, יצרי הרע אינו מפריע לי כל-כך, ולכן כל עניין העבודה הוא ממני והלאה. גם דברים שאפשר להשיגם בחינם, צריך להשקיע בהם עמל ויגיעה, כדי שאכן יהיו שלו במלוא המידה, ואז יש להם קיום אמיתי ונצחי.

במילים אחרות – חופש, קלות, מתנות חינם, כל אלו לא נמצאים על סדר יומו של יהודי שומר תורה ומצוות.